Kidouchine
Daf 18a
משנה: כָּל הַנַּעֲשֶׂה דָּמִים בְּאַחֵר כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה נִתְחַייַב זֶה בַּחֲלִיפָיו. כֵּיצַד הֶחֱלִיף שׁוֹר בְּפָרָה אוֹ חֲמוֹר בְּשׁוֹר כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה נִתְחַייַב לָזֶה בַּחֲלִיפָיו. רְשׁוּת הָגָּבוֹהַּ בְּכֶסֶף וּרְשׁוּת הַהֶדְיוֹט בַּחֲזָקָה. אֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ כִּמְסִירָתוֹ לַהֶדְיוֹט.
Traduction
Tout ce qu’il faut estimer pour fixer sa valeur en argent (109)''C'est l'interprétation que la Ghemara rapporte au nom de R. Judah, c.-à-d. tous les objets à l'exception des pièces de monnaie; cf. J., (Baba Metsia 4, 1) ( 9c).'', se trouve pour l’un acquis à titre d’échange, dès que le prochain possède l’équivalent. Ainsi p. ex. en opérant l’échange d’un bœuf contre une vache, ou d’un âne contre un bœuf (110)V. (Sota 8, 1)., dès que l’un l’a acquis, l’autre est responsable de l’échange (111)Dès que le 1er a acquis la vache, le 2e est tenu pour possesseur du bœuf, et la perte de ce dernier lui incombe, le cas échéant.. Ce que l’on remet au domaine du trésor sacré (de culte, ou d’aumône) est acquis étant en espèces; mais ce qui est remis en possession d’un simple israélite idioth'' est acquis par la possession. La promesse (seule) en consécration équivaut à la livraison du profane (112)Cf. Erakhim 8, 2..
Pnei Moshe non traduit
מתני' כל הנעשה דמים באחר. מפרש לה בבבלי דה''ק כל הנישום דמים באחר כל דבר שאם בא לתתו בדבר אחר צריך לשומו דהיינו כל המטלטלין בר ממטבע:
כיון שזכה זה. כלומר כיון שמשך האחד נתחייב האחר בחליפיו בכל מקום שהם אם מתו או אבדו ואע''פ שלא משך לפי שבמשיכת המוכר את החפץ בתורת חליפין נקנה המקח ללוקח בכל מקום שהוא:
החליף שור בפרה. כיון שמשך בעל הפרה את השור נקנית פרה ללוקח בכל מקום שהיא ואונסה עליה:
רשות הגבוה בכסף. גזבר שנתן מעות בבהמה לצורך הקדש קנה ואפי' היא בסוף העולם ובהדיוט לא קנה אלא בחזקה כלומר עד שימשוך:
אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך בבהמה ויחזיק בבית:
הלכה: כָּל הַנַּעֲשֶׂה דָּמִים בְּאַחֵר כול'. תַּמָּן תַּנִּינָן. זֶה הַכְּלָל. כָּל הַמִּיטַּלְטְלִין קוֹנִין זֶה אֶת זֶה. רִבִּי בָּא רַב חוּנָה בְשֵׁם רַב. אֲפִילוּ צִבּוּר בְּצִיבּוּרִין. אָמַר לֵיהּ רִבִּי לָֽעְזָר. לֹא שָׁנִינוּ אֶלָּא כָּל הַנַּעֲשֶׂה דָּמִים בְּאַחֵר בִּלְבַד. דָּבָר שֶׁהוּא צָרִיךְ לְשׁוּם. אַתְייָא דְּרַב חוּנָה כְּרִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי לָֽעְזָר כְּשִׁיטָּתֵיהּ. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. הָאַחִין הַשּׁוּתָפִין שֶׁחַייָבִין בְּקוֹלְבּוֹן פְּטוּרִין מִמַּעֲשֵׂר בְּהֵמָה. וְשֶׁחַייָבִין בְּמַעֲשֵׂר בְּהֵמָה פְּטוּרִין מִן הַקּוֹלְבּוֹן. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. וְהֵן שֶׁחָֽלְקוּ גְּדָיִים כְּנֶגֶד תְּייָשִׁים וּתְייָשִׁים כְּנֶגֶד גְּדָיִים. אֲבָל אִם חָֽלְקוּ גְּדָיִים כְּנֶגֶד גְּדָיִים וּתְייָשִׁים כְּנֶגֶד תְּייָשִׁים הוּא חֶלְקוֹ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. וַאֲפִילוּ חָֽלְקוּ גְּדָיִים כְּנֶגֶד גְּדָיִים וְתַייָשִׁים כְּנֶגֶד תַּייָשִׁים כִּלְקוּחוֹת הֵן. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. הַלָּקוּחַ וְהַנִּיתַּן לוֹ מַתָּנָה פָּטוּר מִמַּעֲשֵׂר בְּהֵמָה. הָאַחִין הַשּׁוּתָפִין שֶׁחַייָבִין בְּקוֹלְבּוֹן פְּטוּרִין מִמַּעֲשֵׂר בְּהֵמָה. בְּשֶׁחָֽלְקוּ וְחָֽזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ. כְּשֶׁחַייָבִין בְּמַעֲשֵׂר בְּהֵמָה וּפְטוּרִין מִן הַקּוֹלְבּוֹן. בְּשֶׁלֹּא חָֽלְקוּ.
Traduction
On a enseigné ailleurs (113)(Baba Metsia 4, 1).: En règle générale, tous les objets mobiliers sont acquis par voie de réciprocité (soit en cas d’échange, soit en cas d’accord pour le prix; dès que l’un a attiré l’objet cédé de son côté, le prochain entre en possession de son avoir). R. Aba ou R. Houna dit au nom de Rab: même un monceau de blé contre un monceau de blé situé ailleurs (dont on ne connaît pas le montant exact) pourra être acquis à titre d’échange. R. Eléazar dit au contraire: aux termes de notre Mishna, il est seulement question d’objets ''dont la valeur est fixée en argent''; c’est donc que l’on devra avoir établi l’estimation au moment de procéder à l’échange. L’avis de R. Houna est d’accord avec R. Yohanan, et celui de R. Eléazar est conforme à son opinion, car il est dit: ''Des frères associés, quoique soumis au droit de change, sont dispensés parfois de la dîme des animaux (Lv 27, 32); mais dès qu’ils doivent payer cette dernière, ils sont dispensés du droit de change''. Sur quoi R. Eliézer dit (114)J., (Sheqalim 1, 7): la dispense de la dîme d’animaux a lieu, lorsqu’avant de conclure l’association, deux frères s’étaient partagé les troupeaux provenant de l’héritage paternel selon leur valeur, en acquérant la moitié des chevreaux contre autant de boucs, ou la moitié des boucs contre autant de chevreaux (cette acquisition suscite la dispense comme plus tard l’association); mais s’ils ont partagé en 2 parts les animaux mêmes (au lieu de la valeur) en prenant chacun un même nombre de chevreaux et de boucs, c’est la répartition par héritage (non par voie d’acquisition), et la dîme est due. R. Yohanan dit: si même l’on a partagé selon le nombre des animaux, on peut les considérer comme provenant d’une acquisition, et ils sont dispensés de la dîme. Ainsi, il a été enseigné ailleurs (115)B., Bekhorot 56b.: ce qui a été acheté, ou obtenu en don, est dispensé de la dîme des animaux. Des frères associés, est-il dit, quoique soumis au droit de change, sont dispensés parfois de la dîme des animaux''; c’est vrai lorsqu’après avoir partagé l’héritage paternel ils se sont réunis en association; d’autre part, ''s’ils doivent payer cette dîme, ils sont dispensés du droit de change'', lorsqu’ils n’ont pas fait de partage pour leur patrimoine (restant de suite associés (116)''Donc, selon R. Yohanan, même sans partage par estimation, l'acquisition est dévolue à chacun, d'accord avec R. Houna; tandis que, selon R. Eléazar, la vente n'est réciproque qu'après l'estimation de chaque côté.''.
Pnei Moshe non traduit
גמ' תמן תנינן. ריש פ' הזהב כל המטלטלין קונין זה את זה בין בתורת חליפין שהחליף אלו באלו כיון שמשך האחד קנה חבירו את שלו בכל מקום שהן בין בתורת דמים בכמה תתן לי את שלך בכך וכך וכן זה אומר בכמה תתן את שלך בכך וכך ונתרצו ומשך א' מהם נתקיימו הדברים:
אפילו צבור בציבורין. בין רב חונה ובין ר' לעזר לא פליגי בפירושא דמתני' דהכא דתרוייהו מפרשי כל הנעשה דמים באחר דקתני כל הנישום דמים הוא כדפרישית במתני' והיינו כל המטלטלין חוץ מן המטבע שאינו נקנה בחליפין והכא פליגי בדין חליפין דמטלטלין רב חונה סבר אין צריך לשומן כמה הן שוין ולידע ערכו של כל אחד ואחד אלא אפי' צבור בציבורין ואינו ידוע כמה הן שוין נקנין בתורת חליפין:
א''ל רבי לעזר לא שנינו אלא כל הנעשה דמים באחר בלבד. והיינו כל הנישום ומשמע דבר שהוא צריך לשום דמדקרי למטלטלין נעשה ונישום בדמים ש''מ דבעינן שומא בשעת חליפין ולידע כמה הן שוין אבל צבור בציבורין לא:
דתנינן תמן. בפ''ק דשקלים ופ' מעשר בהמה האחין השותפין שחייבין בקלבון כשחלקו בנכסי אביהן וחזרו ונשתתפו ואז חייבין בקלבון כשאר שני אנשים ששקלו שקל שלם חייבין ליתן קלבון להכרע:
פטורין ממעשר בהמה. דיהיה לך כתיב ולא של שותפות:
ושחייבין במעשר בהמה. דהיינו כל זמן שלא חלקו שאז חייבין במעשר בהמה כדאמרי' בבכורות יכול אפילו קנו מתפוסת הבית ת''ל יהיה מכל מקום:
פטורין מקלבון. שממון אביהן עדיין בחזקתו והוי כאב ששוקל ע''י בניו שפטור מקלבון:
אמר רבי לעזר והן. ודוקא שחלקו גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים דבהא אמרינן אם חזרו ונשתתפו אחר כך דהוו כשותפין ופטורין ממעשר בהמה דהואיל וחלקו בשומא זה כנגד זה לפי שוייהן ליכא למימר זה חלקו משעה ראשונה לכך וכשמת אביהם זכה זה בחצי הגדיים והתיישים וזה בחציין אלא דהוי כמי שקונה זה מזה בשומא שכנגדו והלכך הולדות שישנן בשעת חלוקה פטורין ממעשר בהמה משום לקוח והנולדים אח''כ פטורין משום שותפות:
אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים. אמרינן ברירה הוברר הדבר שזה חלקו של כל אחד משעה ראשונה ועדיין שם ירושה עליהן וכי חזרו ונשתתפו הדרא לה תפוסת הבית כבראשונה ולא הוי שותפות והולדות שישנן בשעת חלוקה אינן פטורין משום לקוח ולא העתידין לבא אח''כ פטורין משום שותפות:
ר' יוחנן אמר ואפי' חלקו גדיים כנגד גדיים. דס''ל האחין שחלקו כלקוחות הן דאין ברירה ובשעת חלוקה כמי שקונין זה מזה הן ופטורין ממעשר בהמה כדתנינן תמן בבכורות הלקוח פטור כדיליף התם מקרא דכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך וגו' מה בכור בניך אינו בלקוח ומתנה אף שורך וצאנך אינן בלקוח ומתנה ואם חזרו ונשתתפו הוי שותפין ופטורין ממעשר בהמה:
האחין השותפין. פירושא דמתני' נקט כדפרישית לעיל וסיומא דמילתיה דר' יוחנן היא וכלומר דהוי כדינא דמתני' ושמעינן מיהת דלר' יוחנן אפילו לא חלקו בשומא כמקח הוי וכדאמר רב חונה דסתם חליפין בלא שומא נקנין ור' אלעזר כשיטתיה דס''ל לא הוי מקח עד שישומו זה כנגד זה:
אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. מַה זוֹ בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה אַף כָּל הַנִּשְׁבָּעִין בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. בְּזוֹ אָלָה וּשְׁבוּעָה וְאֵין כָּל הַנִּשְׁבָּעִין בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה. הֲווֹן בָּעֵיי מֵימַר. מָּאן דְּאָמַר. מַה זוֹ בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה אַף כָּל הַנִּשְׁבָּעִין בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה נִיחָא. מָּאן דְּאָמַר. זוֹ בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה וְאֵין כָּל הַנִּשְׁבָּעִין בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה. לְגִילְגּוּל אַתְּ לָמֵד וְלִשְׁבוּעָה אֵין אַתְּ לָמֵד. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. 18a מַה זוֹ בְּאָמֵן וּבְאָמֵן. אַף כָּל הַנִּשְׁבָּעִין בְּאָמֵן וּבְאָמֵן. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. זוֹ בְּאָמֵן וּבְאָמֵן. אֵין כָּל הַנִּשְׁבָּעִין בְּאָמֵן וּבְאָמֵן. הֲווֹן בָּעֵיי מֵימַר. מָּאן דְּאָמַר. מַזּוֹ בְּאָמֵן וּבְאָמֵן אַף כָּל הַנִּשְׁבָּעִין בְּאָמֵן וּבְאָמֵן. נִיחָא. וּמָאן דְּאָמַר. זוֹ בְּאָמֵן וּבְאָמֵן וְאֵין כָּל הַנִּשְׁבָּעִין בְּאָמֵן וּבְאָמֵן. כְּלוּם לָֽמְדוּ לְגִילְגּוּל שְׁבוּעָה אֶלָּא מִסּוֹטָה. לְגִילְגּוּל אַתְּ לָמֵד. וּלְאָמֵן אָמֵן אֵי אַתְּ לָמֵד.
Traduction
Kidouchine
Daf 18b
רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַב יְהוּדָה בְשֵׁם שְׁמוּאֵל. לָזֶה פָרָה וְלָזֶה חֲמוֹר. הֶחֱלִיפוּ אֶת שֶׁלָּזֶה לָזֶה וְאֶת שֶׁלָּזֶה לָזֶה. 18b מָשַׁךְ בַּעַל הַחֲמוֹר אֶת הַפָּרָה וּבָא בַּעַל הַפָּרָה לִמְשׁוֹךְ אֶת הַחֲמוֹר וְנִמְצָא שֶׁמֵּתָה הַחֲמוֹר. בַּעַל הַחֲמוֹר צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָייָה שֶׁהָֽיְתָה חֲמוֹרוֹ קַייֶמֶת בְּשָׁעָה שֶׁמָּשַׁךְ אֶת הַפָּרָה. שֶׁכָּל הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָייָה חוּץ מִן הַחֲלִיפִין. וּמָאן דְלָא סְבַר דָּא מִילְּתָא לָא סְבַר בִּנְזִיקִין כְּלוּם. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. וַאֲנָא לֵית נָא סְבַר לָהּ. אָמַר רִבִּי בָּא לְרִבִּי זְעִירָא. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל שְׁמוּאֵל. הָיוּ בָהּ מוּמִין וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ. הָאָב צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָייָה. לֹא הַבַּעַל צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָייָה לְהוֹצִיא קִידּוּשִׁין מֵרְשׁוּת הָאָב. תַּלְמִידוֹי דְרִבִּי יוֹנָה אָֽמְרִין. תִּיפְתָּר בְּקִידּוּשִׁים קְטַנִּים. דְּלֹמָא. רִבִּי חוּנָה וְרִבִּי פִּינְחָס וְרִבִּי חִזְקִיָּה סָֽלְקִין מִישְׁאוֹל בִּשְׁלָמֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵף לְמֵילַף מִינֵיהּ. אָֽמְרוּ לֵיהּ. מַתְנִיתָא מְסַייְעָא לִשְׁמוּאֵל. נִכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל. הַבַּעַל צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָייָה. וְלֹא הָאָב צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָייָה לְהוֹצִיא כְּתוּבָּה מֵרְשׁוּת הַבַּעַל. אָמַר לוֹן. לֹא מוֹדֶה שְׁמוּאֵל שֶׁאִם מָשַׁךְ בַּעַל הַפָּרָה אֶת הַחֲמוֹר שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָייָה שֶׁהָיוּ בָהּ מוּמִין אֵילּוּ עַד שֶׁלֹּא תִיכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ. וְזֶה כֵּיוָן שֶׁכָּנַס כְּמִי שֶׁמָּשַׁךְ.
Traduction
– R. Aba au nom de R. Juda ou au nom de Samuel: le possesseur d’une vache et le possesseur d‘un âne ont échangé leurs animaux l’un contre l’autre et réciproquement; le propriétaire de l’âne est venu tirer la vache; lorsque le propriétaire de cette dernière est venu à son tour retirer l’âne, celui-ci a été trouvé mort, le propriétaire de l’âne devra fournir la preuve que son âne existait encore au moment du retrait de la vache (pour répliquer à l’argument du propriétaire de l’âne que ce dernier était déjà acquis au prochain par le retrait de la vache, et que cette perte lui incombe); car, malgré l’axiome ordinaire qu’il incombe au demandeur de fournir la preuve du bien-fondé de sa réclamation (bien que le propriétaire de l’âne soit présumé bon possesseur, et que le propriétaire de la vache soit demandeur), il n’en est pas de même en fait d’échange, car, vu le doute sur le fait même de l’acquisition, il n’y pas de présomption; celui qui ne juge pas ainsi ne sait rien en droit civil. Quant à moi, dit R. Zeira, je ne partage pas cet avis; car R. Zeira dit à R. Aba qu’aux termes de la Mishna suivante (117)(Ketubot 7, 9)., il y a opposition à l’avis exprimé ici par Samuel: ''Si à la fiancée il survient des défauts pendant qu’elle est encore chez son père, celui-ci est tenu de prouver que les défauts sont survenus après les fiançailles (s’il y a refus du fiancé de maintenir son engagement, et que le père de la fille lui réclame le douaire dû, contrairement à l’avis de R. Samuel, qui impose ici au propriétaire de l’âne la charge de prouver qu’il possédait déjà la vache). Mais, puisque le demandeur est tenu de prouver son dire, n’est-ce pas au mari de fournir la preuve de sa réclamation, pour pouvoir obtenir le montant de la consécration, réclamé au père? On peut répondre à cette objection, dirent les disciples de R. Yona, qu’il s’agit d’une consécration si minime que le mari n’en réclamera pas le montant au père. – Un jour, R. Houna, R. Pinhas et Hiskia allèrent s’informer de l’état de santé de R. Joseph, afin d’apprendre par lui quelque règle de doctrine: N’est-ce pas, lui dirent-ils, que la fin de la même Mishna confirme l’avis de Samuel (le mari doit prouver qu’il peut conserver le douaire), car il y est dit: ''Une fois que la fille a pénétré au domicile du mari, ce dernier est tenu de prouver que les défauts de la fille sont antérieurs aux fiançailles''; or, si le possesseur présumé n’était pas tenu de prouver son droit de possession, pourquoi ne pas obliger le père à prouver qu’il est bien fondé à réclamer du mari le douaire convenu? -Ceci ne prouve rien, leur répliqua R. Joseph; Samuel reconnaît bien que si le propriétaire de la vache a déjà emmené l’âne (qui est mort chez lui, avant la convention d’échange), ce propriétaire est tenu de prouver sa réclamation (et de dissiper le doute à ce sujet); de même, pour le fiancé d’une fille qui a eu des défauts, dès qu’il l’a fait entrer chez lui, comme celui qui avait mené l’animal, il est tenu de prouver que les défauts ont existé avant l’intégration au domicile conjugal.
Pnei Moshe non traduit
משך בעל החמור את הפרה. ובזה נקנה החמור שהוא בבית בעליו לבעל הפרה כדתנן הכא כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו בכל מקום שהוא. ונמצא שמתה החמור. ונולד לנו הספק בעל הפרה אומר עד שלא משכת את פרתי מת חמורך ולך מת ובעל החמור אומר משמשכתי מת וכבר היה קנוי לך:
שכל המוציא מחבירו עליו הראיה חוץ מן החליפין. כלומר אע''ג דבעלמא המוציא מחבירו עליו הראיה והרי בעל החמור מוחזק הוא ובעל הפרה הוא המוציא שאני הכא בחליפין אע''פ שמוחזק עליו להביא ראיה וטעמא הואיל ונולד הספק בעיקר הקנייה לאו מוחזק מיקרי:
ומאן דלא סבר דא מילתא. ואינו פוסק כן לא ידע במילי דנזיקין כלום:
אמר רבי זעירא ואנא לית אנא סבר לה. מכח האי קושיא דלקמיה:
אמר ר' זעירא לר' בא גרסינן. מתני' דפרק המדיר פליגא על שמואל דתנינן היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה אם בא לתבוע כתובתה מן האירוסין מזה שממאן לקחתה צריך שיביא ראיה שלאחר שנתארסה נולדו בה מומין האלו ונסתחפה שדהו של הבעל אלמא דהאב מביא ראיה להוציא ולא הבעל להחזיק הכתובה בידו וקשיא לשמואל דקאמר בעל החמור מביא ראיה להחזיק הפרה:
לא הבעל צריך להביא ראיה. וליטעמיך דהמוציא צריך להביא ראיה נמי תיקשי הא הבעל צריך להביא ראיה להוציא הקדושין דקס''ד דהקדושין כנגד דמי הכתובה הן ומאי שנא דקרית ליה לאב מוציא ולהבעל מחזיק:
תיפתר בקידושין קטנים. כלומר הא לא קשיא דיש לומר בקדושין פחותים מיירי שאינם שוין כפי הכתובה ולא מיקרי הבעל מוציא אבל לשמואל קשיא דלדידיה הבעל הוא דצריך להביא ראיה להחזיק דמי מותר הכתובה בידו:
דלמא. מעשה ברבי חונה ורבי פנחס ור' חזקיה שעלו לשאול בשלומו דרב יוסף וללמוד ממנו ואמרו לו מתניתא מסייע לשמואל דקתני התם בסיפא נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה אלמא דאמרינן על המוחזק להביא ראיה וכשמואל דאלת''ה קשיא ולא האב צריך להביא ראיה להוציא הכתובה מרשות הבעל:
אמר לון. מהא לא תסייעו מידי לשמואל דמי לא מודי שמיאל שאם משך בעל הפרה את החמור שהוא צריך להביא ראיה כלומר שאם מת החמור בביתו של בעל הפרה כגון שהכניסו שם בעליו לשומרו ואח''כ הסכימו להחליף זה על זה דהואיל שמת בבית בעל הפרה ונולד הספק בביתו עליו להביא ראיה:
וזה כיון שכנס כמי שמשך צריך להביא ראיה שהיו בה מומין אלו עד שתכנס לרשותו. כלומר והתם נמי היינו טעמיה דכל מי שנולד הספק בביתו צריך להביא ראיה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source